בית משפחת מנדלסון

הבית "הכי גדול" בכפר

משפחתם של חנה ופיליפ-שרגא מנדלסון עלתה מנורווגיה, ואף שבני הזוג לא היו דוברי גרמנית, לא הייתה הגרמנית זרה להם. מכיוון שלא יצאה מגרמניה לא התעקשה המשפחה להוציא כסף מארץ המוצא שלה. אחרי נישואיהם גרו חנה ושרגא מנדלסון בעיר טרונדהיים שבנורווגיה, שבה היו הוריו של שרגא בעלי מפעל לבגדי קונפקציה, בעיקר בגדי ספורט ובגדי עבודה. משפחת מנדלסון הייתה ציונית ושמה הלך לפניה כמארחת של אישים ציונים מנורווגיה וממדינות אחרות. העלייה לארץ-ישראל הייתה משאת נפשם של חנה ושרגא, וחלום זה עוד התחזק כשהגיעו שני בניהם לגיל בית הספר. " לא רצינו שהידים יגדלו בבית ספר לא יהודי," סיפרו השניים כעבור שנים. "ולמען עתידם החלטנו להגשים בהקדם את חלום העלייה לארץ-ישראל." רבים ממכריהם זקפו גבה: לעזוב חיים נוחים בארץ אירופית כדי לחיות בארץ לא נודעת במזרח התיכון המדברי?! תמהו. אבל חנה ושרגא לא פעלו בפזיזות. תחילה הם סיפרו על חלומם הציוני לשליח ההסתדרות הציונית, הד"ר ורנר בלוך, בעת שהלה ביקר בביתם. "פנו אל חברת רסקו," ייעץ להם השליח. "חברה זו מקימה בימים אלה יישוב חקלאי לבני המעמד הבינוני בארץ-ישראל." כדי לראות את הארץ ואת תכניותיה של רסקו במו עיניהם, ביקרו חנה ושרגא בארץ-ישראל בתור תיירים, אבל לא עברו כמה חודשים והשניים כבר שכרו דירה באזור ג בהרצליה, כשהם מצוידים בסרטיפיקטים (רישיונות עלייה) של "קפיטליסטים" ובשטר קניין על משק בכפר שייקרא כפר שמריהו. הד"ר בלוך הפנה את משפחת מנדלסון אל מהנדס יוצא גרמניה, שהיה מובטל בעת ההיא, כדי שיתכנן את ביתם. "רצינו משהו צנוע, לפי מושגינו: בית ובו שלושה חדרי שינה, אחד בשבילנו, אחד בשביל שני הבנים, ואחד בשביל אורחים," סיפרו בני הזוג, שקיוו במיוחד לביקוריהם של בני נוער יהודים מנורווגיה. מלבד חדרי השינה, היו בני הזוג מעוניינים בחדר מגורים - "סלון" - ומאחר שהבית נבנה על גבעה, נוצל המדרון לבניית מרתפים. בית מנדלסון היה לאטרקציה למתיישבים האחרים ולמבקרים בכפר. זה היה הבית הגדול ביות בכפר, ממש ארמון, שיא של מותרות ביישוב החקלאי הקטן, שרוב הבתים בו היו צנועים מאוד. אבל משפחת מנדלסון לא התכוונה ליהנות מהבית הגדול לבדה, והעמידה חלקים ממנו לצורכי הקהילה. כבר בשלבי הבניה הראשונים נתנו חנה ושרגא את הסכמתם להתקין באחד ממרתפי ביתם "סליק" - מחסן נשק סודי שהוסתר מעיני הבריטים - של ארגון ה"הגנה". "הסליק" הוסווה במחיצה של אצטבאות עמוסות כלי עבודה שונים, שמאחוריהן הייתה דלת פלדה עבה שסגרה על מחסן הנשק הלא חוקי. רק מעטים ידעו את סוד ה"סליק" בבית מנדלסון, ובהם ויסברון, גוטמן, לוינשטרן ובלוט. פעם בפעם הייתה "משאית נפט" חונה מאחורי הבית ופורקת נשק ותחמושת שנועדו לאחסון ב"סליק" ששימש בעיקר לאחסון פצצות מרגמה בקוטר שני אינצ'ים. בית מנדלסון שימש גם "בית עם" לתושבי הכפר: במרתף הגדול ובמקום החניה הריק כונסו אסיפות וישבות והתנהלו חוגים, הרצאות ושיעורי עברית, וכן הוצב שם פסנתר כנף שתרמה ההסתדרות הציונית בגרמניה. מלבד "בית תרבות" שימש המרתף גם בית-כנסת. כשהוחלט ב-1940 להקים בכפר מרפאה של קופת חולים של ההסתדרות הכללית, מצאה המרפאה אכסניה בבית מנדלסון: היא שוכנה בשניים מחדרי הבית והסתייעה בטלפון שהותקן בו. הד"ר ארנסט מילר, שהיה הרופא הראשון שהשתקע בכפר, נאלץ בתחילה לעבוד גם מחוץ לישוב - עד שקיבל משרה קבועה בקופת חולים. את ביקורי החולים היה עושה הרופא ברכיבה על חמור, שהיה אמצעי התחבורה היחיד שעמד לרשותו. כמו בכל בתי הכפר, גם בבית מנדלסון ניתנה קורת גג ארעית למעפילים "בלתי לגליים" שספינותיהם חמקו בחשכת הלילה מעיני חיל הים הבריטי, ושהורדו לחוף בידי חברי ה"הגנה", ובהם תושבי כפר-שמריהו. בכפר מצאו המעפילים מזון ובגדים - בעיקר בגדי חקי, ששיוו להם חזות של "ותיקים" בני היישוב. לאחר שהכפר זכה לבית עם ולבית כנסת משלו, והמרתף של משפחת מנדלסון התפנה - ומכונית עדיין לא הייתה למשפחה - הוסב "הגרז" לדירה צנועה בעבור יחזקאל יפה, המורה לעברית הראשון בכפר שמריהו והמוח'תאר של היישוב. המוח'תאר היה האיש שהשלטון התורכי, ואחרי כן השלטון המנדטורי, הכתירו בתור נציג יישובו לפני השכנים הערבים ופני השלטונות הבריטיים, ומי שמביא את דבר השלטון לתושבי היישוב שלו. השלטון התורכי לא היה מוכן להכיר ביישות נבחרת של היישוב, והעדיף לראות במוח'תאר את הסמכות הייצוגית, והשלטון המנדטורי הבריטי החרה-החזיק אחריו. בדרך כלל היה המוח'תאר ביישובים היהודים איש ועד היישוב. בכפר שמריהו נשאר בתואר זה חנוך לוינהוף, יחזקאל יפה ומקס גוטמן.