תמונה ראשית
    מועצה מקומית כפר שמריהו
    תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

    האגודה החקלאית

    אגודה שיתופית אבל לא סוציאליסטית

    הלול הראשון נבנה בכפר שמריהו בחודשים חשון-כסלו תרצ"ז (נובמבר-דצמבר 1936), ובכך הקדימו הנחשונים בחודשים מספר את הקמת התשתית הארגונית לפיתוח החקלאות ביישוב החדש. עם הקמתו של הכפר חייבה חברת רסקו את המתיישבים להתאגד באגודה חקלאית (קואופרטיב), וכך נוסדה ב-1937 האגודה החקלאית של כפר שמריהו על סמך הניסיון שהצטבר ביישובים קודמים בארץ-ישראל. תפקיד הקואופרטיב היה להסיר את נטל העבודה הניהולית והארגונית, מעל כתפי המתיישבים, כדי שהללו יעסקו אך ורק בייצור חקלאי, ומטרתו הייתה ניצול יתרון הגודל לרכישה מרוכזת של אספקה, כמו מספוא לבהמות, גרעינים לעופות, זרעים ודשנים וכלים חקלאיים. כמו כן נועדה האגודה החקלאית לעסוק בהספקת מים ובהשגת אשראי לפיתוח המשק. נקבע שהאגודה תעסוק בהדגרת ביצים, בקירור החלב ובהובלתו ובשיווק התוצרת בעיר. מלבד זאת היה על האגודה "להנהיג שיטות משופרות בחקלאות, לטפח את השימוש בזרעים נקיים, לסייע לתושבים בלחימה משותפת במחלות ובמזיקים למיניהם, ולעזור ביישוב סכסוכים בין חברים בדרכי שלום." האגודה אף העמידה לרשותם של החקלאים חסרי הניסיון בחקלאות מדריכים בטיפול בענפי המשק השונים.

    בא להדריך - ונשאר

    עם המדריכים החקלאים הראשונים נמנה מקס גוטמן, שעלה אף הוא מגרמניה אבל לא נמנה עם מייסדי כפר שמריהו. וכך סיפר מקס גוטמן:

    הדרכתי את אנשי כפר שמריהו בחקלאות בימי התנחלותם הראשונים, ורוויתי סיפוק רב בעבודתי. לפני כן הדרכתי גם ביישובים אחרים, בעלי מוצא ומנטליות שונים. כאן נתקלתי בתופעה מדהימה למדי: מתיישבי הכפר הראשונים, שלמקצתם לא היה שמץ של תודעה וחינוך ציוניים ולאיש מהם לא היה רקע בחקלאות, נתגלו כחלוצים של ממש וכבעלי אופי חזק. הם הצטיינו בעקשנותם לגבור על קשיי ההסתגלות והקליטה בתנאים קשים ביותר, ובהתמדתם ובדבקותם ללמוד את רזי החקלאות. בהמשך אף חידשו חידושים שאחרים למדו מהם, בייחוד בתחום הלולים התעשייתיים והאריזה ההיגיינית של תוצרת חקלאית.                                                

    היקים, שהיו גם אינדיבידואליסטים מושבעים, הפכו כאן לחברה מגובשת, שבראש מאווייה - השיתוף והעזרה לזולת בשעת מבחן ומצוקה. כשאחד מהם חלה והיה מרותק למיטתו, התגייסו האחרים כאיש אחד לעזור לו במשקו ללא תמורה. הם כמעט נשברו בעבודה מפרכת כתיעול וכחפירה, אבל לא התלוננו. דומה שהתנאים הקשים אף הגבירו בהם את הצורך להסתגל ביתר שאת למציאות הארץ-ישראלית דאז.                                   

    עוד בטרם נבנו הבתים עסקו כולם בפיתוח שטח הכפר, בעבודות כגון חפירת תעלות והקמת גדרות. המבנים הראשונים שהוקמו, היו חמישה לולים, שנועדו לגידול פרגיות למתיישבים. רוב המתיישבים גרו אז במגורים ארעיים בסביבת הכפר, באזור ג בהרצליה וברעננה. תחילה באו עשרים וחמש משפחות, אחר-כך הצטרפו אליהן עוד שתים-עשרה ובסופו של דבר מנו המייסדים חמישים ואחת משפחות. המשפחות היחידות שהתגוררו מלכתחילה בשטח היו משפחת פולויילר, משפחת לוינהוף ומשפחת פרידמן, שקורת הגג הראשונה שלהן הייתה לול ריק ומחסן כלים, עד להשלמת בתיהן.                                                                         

    המבנים המשקיים תוכננו בידי אנשי רסקו, ועל-פי הוראתה של החברה נבנו רובם בחומרים שחברת ההעברה ייבאה ארצה מגרמניה: פח, עץ ואפילו מסמרים לבניית הלולים והרפתות. רק רצפות הבטון יוצרו בארץ. בכל משק וליד כל מבנה שהוקם בעת ההיא ניתן לראות את ה"ליפטים", ארגזי האריזה הגדולים, שבהם הביאו העולים החדשים את חפציהם מארצות מוצאם. במקרים לא מעטים שימשו ה"ליפטים" כמחסנים ואף כחדרי מגורים...

    מאחר שלמתיישבי כפר שמריהו לא היה מושג בנושא קואופרציה, הם שאלו בעצתם של עולי גרמניה שהקימו את רמות השבים ארבע שנים קודם לכן. לאידיאולוגיה חברתית-פוליטית לא היה כל חלק שהוא בהקמתה של האגודה השיתופית. בנובמבר 1937 נרשמה האגודה השיתופית אצל רשם החברות הממשלתי, בשם: "אגודת כפר שמריהו - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ". היו בה ארבעים בעלי משקים מלאים וכעשרים בעלי משק עזר, וכל חבר שילם לאגודה ארבעים וחמש לירות לצורכי פיתוחה. החברים נאלצו להתפרנס מעבודת כפיים במשקיהם. בשנת 1940 התקשרה האגודה החקלאית עם חברת "טנא" לצורך שיווק התוצרת החקלאית של הכפר.

    סעודת הדבר

    בשנת 1943 פקד אסון את כפר שמריהו. חולדות שהסתתרו ככל הנראה בין שקי התערובת שיובאו מחוץ לארץ בדרך הים לנמל חיפה, ושמגדלי העופות בכפר רכשו אותם, הפיצו את מחלת הדבר ביישוב הקטן. שלושה תושבים חלו בדבר: מרטין "טינו" מינצסהיימר, היינץ דוברצ'ינסקי והנס היילברונר. שלושתם הובלו לבית החולים הממשלתי בפרדס כץ, ואושפזו שם בתנאי הסגר, "כדי שלא יברחו מבית החולים כדי לשוב למשקיהם הזקוקים להם, לא נתנו להם מכנסי פיג'מה," סיפר שמשון דוברצ'ינסקי. בתיהם של שלושת החולים בכפר שמריהו חוטאו בפורמלין , והמזרנים והבגדים שהם חוטאו בגז. "החיטוי נעשה ביפו, ועל כן רוקנו אנשי הבריאות את ביתנו ממזרנים ומכלי המיטה," סיפרה חנה היילברונר והוסיפה: "מכיוון שביתנו התרוקן ממצעים, הוצפתי הצעות של שכנים שנתארח בבתיהם. בנותי התארחו אצל משפחת פולויילר ואילו אני העדפתי להישאר בבית. פיניתי לי מקום במטבח שהיה נקי מחומרי חיטוי ושם 'ביליתי' עד שהחלים בעלי."                                                                                     

    שלטונות הבריאות טיפלו במחלת הדבר בתכשיר רפואי חדש ויקר, אבל יעיל. שלושת חולי הדבר החלימו ושבו לבתיהם, ואז התקיימה בכפר סעודת הודיה. השוחט, מר וייס, אביה של אדית מינצסהיימר, שהיה גם קצב, שחט עגל לסעודה זו, שבה השתתפו המחלימים ובני משפחותיהם. מאז נהגו במשך שנים לחגוג בכפר שמריהו את יום השנה להחלמתם של השלושה ב"סעודת דבר" - Pest Essen, שהייתה לחלק מן ההווי המיוחד בכפר.                                                                                            

    מגפת הדבר הסבה נזק כבד לתושבי כפר שמריהו, כמו לאחרים ברחבי ארץ-ישראל. בפקודת השלטונות הושמדו כל הסוסים שבכפר ובכך נגדע חלק ממטה לחמם של העגלונים ושל מי שחרשו בעזרת סוסיהם. מקס גולדמן רכש גמל מידי ערבי כדי לרתום אותו למחרשה. פריץ מוסברג רתם למחרשתו צמד אתונות. על טרקטור אפשר היה רק לחלום בימים ההם. המבנים הראשונים של האגודה החקלאית, כגון מחסנים, מחלבה ומדגרה (אינקובטור), היו קטנים וצנועים ביותר, כך סיפר פריץ מוסברג, אבל הדבר לא הפריע להם למלא את ייעודם על הצד הטוב ביותר ובמרב היעילות - כיאה לאופיים של התושבים. במשך זמן רב הייתה המחלבה מקבלת חלב במרוכז שלוש פעמים ביום בקביעות ובדייקנות; והמדגרה סיפקה לבעלי הלולים אפרוחים כנדרש. בתוך עשר שנים הרחיבה האגודה את מבניה ואת מתקניה בשיעור ניכר. ב-1947 נבנה הסילו (ממגורה) הראשון, שסיפק מזון בסיסי לבהמות, וב-1959 הוקם עוד סילו, שהיה גדול הרבה יותר מקודמו. משק החלב החל להתפתח בכפר משנת 1938, ובתוך זמן קצר בנו המתיישבים רפתות לשלוש עד חמש פרות. האגודה רכשה "פרת לימוד" שהייתה נודדת ממשק למשק כדי שהחקלאים הטירונים ילמדו לחלוב אותה ויעמדו על דרכי הטיפול בה, שכן בעת ההיא חלבו בידיים ולא במכונות חליבה. בשלב מאוחר יותר נרכש פר להרבעה, והקימו את הפרייה מול בית שמריהו לוין. משהוכנסו לשימוש שיטות ההזרעה המלאכותית, עסקו שניים מחברי הכפר בעבודה זו גם מחוץ לתחומי המקום. לאחר שענף זה פותח במשקים גדולים בארץ, ובייחוד בקיבוצים, חוסלה הפרייה ונסתם הגולל על ענף ההזרעה המלאכותית בכפר שמריהו, שבו הצטיינו זיגפריד כץ, רודי אלזסר ויוסף דרייר (דריאל).                    

    המחלבה הקטנה הוחכרה לחברת "נוגה", שהחלה לייצר בכפר גבינות קשות. לימים הקימה חברת טנא בחלק הצפוני-מזרחי של הכפר מחלבה מודרנית ושמה "טנא-נוגה". במשך הזמן הורחבה המדגרה וסיפקה אפרוחים לא רק לחקלאי הכפר, כי אם גם ללקוחות מבחוץ. בעלי הלולים בכפר שמריהו התמחו במיוחד בהספקת ביצי דגירה, ובתוך זמן קצר יכלו לספק שבעים ושניים אלף ביצי דגירה בהדגרה אחת.                   

    "האסיפה הכללית של האגודה החקלאית, שבה נבחרה הנהלת האגודה, הייתה תמיד סוערת וניטשו בה ויכוחים ערים על בעיות האגודה, על דרכי פעולתה ועל הצלחותיה וכישלונותיה," סיפר פריץ מוסברג. הדיונים התלהטו שבעתיים בשנים של מלחמת העולם השנייה, כשהכנסות המשקים נפגעו מאוד, במידה רבה עקב התייקרות המזון למשק החי. מחירי התוצרת החקלאית ירדו והביקוש לתנובה החקלאית פחת מאוד. היו חברים שפרשו מן האגודה החקלאית וניסו את מזלם בכוחות עצמם, אבל בתוך שנים מספר נמלכו בדעתם, התפייסו עם האגודה וחידשו את חברותם בה. בשנת 1940 רכשה רסקו מאתיים דונם בחלק הצפוני-מזרחי של הכפר, ובשנים 1942-1941 נבנו במקום בתים למתיישבים שרובם היו יוצאי גרמניה, אבל היו בהם גם יוצאי אוסטריה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלוויה. שכונה זו, שהשתרעה לאורך דרך השדות, נקראה כפר שמריהו ב.          

    אחרי הקמתה של מדינת ישראל הורחבו גבולות הכפר והגיעו עד לגבול רשפון השכנה. קרן קימת לישראל העמידה לרשות הכפר שש מאות דונם, ובהם הוקמו עשרים משקים חדשים וכמה משקי עזר. יחידות המשק החקלאי הורחבו מעשרה דונמים לעשרים דונם. בקרקע הקלה יותר ניטעו יותר משלוש מאות דונם פרדס, שהיו לענף העיקרי של האגודה החקלאית. בשנים 1956-1951, הידועות בתור שנות הצנע, היה מחסור ניכר באספקה למשק החי, וחקלאי כפר שמריהו יצאו לנגב, לעבוד שם בעבודות פלחה. את הענף הזה ניהל מקס גוטמן עד שהענף נפגע משנות בצורת תכופות ומהקצאת שטחים ליישובים החדשים שהוקמו לעולים חדשים, וממגמות ההרחבה של קיבוצים קיימים.                                                     

    "השנים עשו את שלהן. החקלאים שלנו הזדקנו והעבודה הגופנית שוב לא הייתה לפי כוחותיהם. הם חיסלו את משקיהם ונשענו על שילומים מגרמניה," סיפר פריץ מוסברג. מקצת בני דור ההמשך נטלו לידיהם את משקי ההורים ועשו חיל בהם. אבל במרוצת השנים הועם זוהרה של החקלאות ופעילותה של האגודה החקלאית צומצמה והלכה. בני הדור השלישי קנו לעצמם מקצועות אחרים ורק מקצתם עוד מוסיפים ללכת בדרכי אבותיהם.                                                                                

    בתחילת המאה העשרים ואחת, לאחר שמלאו שישים וחמש שנה לאגודה החקלאית שכנו משרדיה במבנה צנוע, שמדפיו עמוסים תיקים מראשית ההתיישבות במקום. חלק ניכר מן הניירת כתובה גרמנית, בכתב יד - בכתיבה תמה. הפעילות באגודה נעשית בהתנדבות, ומספר חבריה עומד על שלוש עשרות - מיעוט קטן מקרב מאות המשפחות היושבות בכפר. פעילותה הכלכלית של האגודה מסתכמת בשיווק משותף של ביצים וברכישה מרוכזת של מזון לעופות בעבור הלולים המעטים שעדיין נותרו בכפר. מצב זה מצער את חברי האגודה, האומרים: "חונכנו על החקלאות, שהייתה ערך ציוני. הורינו בחרו לחיות בארץ-ישראל כחקלאים, וכדי לעבוד את האדמה נטשו מקצועות חופשיים, ואילו נכדיהם קנו לעצמם מקצועות חופשיים ונטשו את החקלאות."                                                                   

    עם צמצום החקלאות בכפר וחיסול משק החלב בשנות השישים, נסגרה מחלבת טנא-נוגה. ב-1969 סגרה האגודה החקלאית את המדגרה ואת ממגורת התערובת ללולים - הסילו - שעמד בכיכר הראשונים, בפינת רחוב הזורע. ב-1972 מכרה האגודה החקלאית את השטח שבכניסה לכפר, והעבירה את מחסניה ומשרדיה למקום מרוחק יותר מן המרכז. בשטח שמכרה האגודה החקלאית הוקם מרכז מסחרי ער, הומה אדם, המשתרע בקרן הרחובות הזורע והראשונים. המרכז המסחרי משמש מקום מפגש לתושבי הכפר, הבאים אליו לטיפול בעניינים שוטפים.

    מים חמים - אגודת המים      

    עם הקמת הכפר הוקמה בו "אגודת המים", כדי לטפל בהספקת המים לתושבי היישוב. את תפקידה המקורי היא ממלאת עד עצם היום הזה. האגודה מוסיפה לפעול כמשק כלכלי סגור, וחבריה בוחרים את מנהליה. כשקדחה חברת רסקו בחודשים תשרי-כסלו תרצ"ז (אוקטובר דצמבר 1936) את הבאר הראשונה, ברחוב החורש שבמרכז היישוב, נבנה ברחוב דרך הגנים מגדל מים באתר הגבוה ביותר בכפר. המגדל נבנה בשתי קומות. הקומה התחתונה, בעלת הנפח הגדול יותר, סיפקה מים לתושבים שהתגוררו מסביב לגבעה והתפרנסו מחקלאות; הקומה העליונה, בעלת הנפח הקטן יותר, סיפקה מים לתושבי הגבעה שצרכו פחות מים. בשנים הראשונות היו המים מהולים בחול, ומדי פעם בפעם היה צורך לרוקן את ברכות המים ולהסיר את החול מדפנותיהן. למשימה זו התגייסו כל הגברים תושבי הכפר בימי שישי אחר הצהריים. משימה אחרת הייתה ניקוי תעלת הניקוז, בצד המערבי של הכפר, שהוליכה עד לחולות שפת הים. זו הייתה תעלה רחבה ועמוקה שנועדה למנוע את הצפת המגרשים בחורף.            

    בראש מגדל המים הוצבה חנוכייה, שעיצב ארנו בר. המגדל שימש גם את מגיני הכפר, שקיימו מראשו תצפיות וקשר עם יישובי הסביבה בשעת חירום. בשנותיו הראשונות של הכפר שימש מגדל המים מקום מפגש חברתי ולרגליו קיימו אירועים - עד שנבנה בית העם על שם שמריהו לוין. לימים הוצב לרגלי המגדל ספסל לזכרו של לודוויג שלוס, שהיה ראש האגודה החקלאית וראש אגודת המים.                                                   

    אחרי קידוח באר המים הראשונה הוקמה בכפר שמריהו "אגודת המים השיתופית", שעסקה בקריאת מונים, בבדיקת שעוני המים, בהכנת חשבונות לגבייה וכיוצא באלה משימות.                                          

    כשהתרחב הכפר לאחר מלחמת העצמאות והמים לא הספיקו לצורכי היישוב המתפתח, רכש הכפר באר מחברת המים הארץ-ישראלית והחל לנהל את ענייני המים באמצעות האגודה. הכספים לרכישתה של הבאר באו מחברי הכפר ומהלוואות ממוסדות ומבנקים. בשנות החמישים התרחב הכפר והתפתח צפונה. עם גידול מספר הצרכנים התעורר הצורך לקדוח באר מים חדשה. ב-1952 קדחה חברת הקידוח "מקור המים" באר ברחוב האורנים ליד הבאר הראשונה, אלא שכעבור שנתיים התברר שהקידוח לא נעשה כשורה וחברת "מקור מים" שילמה לכפר שמריהו דמי נזיקין בשיעור חמש מאות לירות, כמחצית הסכום שתבעה אגודת המים.                         

    באותה העת החלו התושבים החדשים לעבד את האדמות במזרח, מעבר לפסי הרכבת, והיה צורך בתוספת מים. בין הפרדסים הייתה באר ערבית, והיא נחכרה מן האפוטרופוס על נכסי נפקדים, שופצה ותוקנה במימון האגודה ומשרד החקלאות, וסיפקה מים לאנשי הכפר עד שנת 1955 שאז חודש הקידוח בבאר שברחוב האורנים. באר זו הוכשרה לשימוש, ולאחר שחוברה למגדל המים והופעלה מחדש, החליפה את הבאר הערבית, שנסגרה לצמיתות.                                                                               

    הצורך בבנייתו של מגדל מים חדש התעורר כבר ב-1952, כשהוכנה תכנית-אב ונקבע שמגדל נוסף יביא לחיסכון בחשמל. או-אז נבנה על "הר בגדד" שליד מועדון הספורט מגדל מים גבוה, חדיש ודמוי גביע, שתוכנן בידי המהנדס דן גולדברג ושבראשו הוצבה חנוכייה שעיצב זיגפריד כץ, תושב הכפר ועובד המועצה. לחנוכייה זו לא נועד עוד כל תפקיד ביטחוני והיא מוארת אך ורק בימי חג החנוכה. בשנת 1963 נכנסה המועצה המקומית בתור חברה באגודת המים ושותפה בהחלטות בדבר מחירי המים. ב-1965 נכנסה נציבות המים לתמונה ודרשה לשנות את מבני תעריפי המים. שינוי זה שיפר מאוד את מצבה הכספי של האגודה, שיכלה עתה לקדוח עוד באר. קידוח זה היה דבר בעתו, שכן בשנת 1983 יצא צו האוסר לקדוח בארות חדשות בשפלת החוף. הקידוח ב-1981 העמיד בעיה בשל החול שנשאב שוב ושוב לאתר הקידוח ובשל המפולות הרבות של חרסית וחול. אף-על-פי-כן הושלם קידוחה של הבאר - שהייתה הבאר האחרונה שנקדחה - והיא מפיקה מים באיכות טובה. במשך שנים מכרה אגודת המים של כפר שמריהו מים למפעלי התעשייה הצבאית בנוף ים. במרוצת השנים נחפרו בכפר חמש בארות: שלוש מהן עדיין פעילות במזרח היישוב, ואילו השתיים שבמערבו חדלו לספק מים בשל המלחה, ויחד עם מגדל המים הישן הן משמשות אתרי זיכרון לתולדות הכפר.        

     

    עבור לתוכן העמוד