ארץ מקלט, ארץ מולדת

רבים מן העולים החדשים יוצאי גרמניה לא היו ציונים. הם עלו לארץ-ישראל משום שהקרקע בערה מתחת לרגליהם בארץ מוצאם, ושעריהן של רוב הארצות האחרות היו נעולים בפניהם, ואילו הממשל הבריטי בארץ-ישראל פתח דווקא את השערים במחצית הראשונה של שנות השלושים. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בהנהגתו של אדולף היטלר בתחילת 1933 עוררה חרדה לגורל יהודי גרמניה בלבם של מנהיגי היהודים ברחבי  העולם והדליקה נורה אדומה אצל מנהיגי היישוב היהודי בארץ-ישראל. המשטר הנאצי החל מיד לרדוף את היהודים, בייחוד בהצרת צעדיהם בתחום הכלכלי, ואסר עליהם לעבוד במשרות רבות והגביל מאוד את פעילותם במסחר. מאחר שרוב יהודי גרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים או אנשי עסקים ותעשייה בני המעמד הבינוני, פגעו ההגבלות החדשות קשה במטה לחמם. היה ברור שהאדמה בוערת מתחת רגליהם של יהודי גרמניה וכי רבים מהם יבקשו להגר מארצם, בין היתר לארץ-ישראל.     

ואכן בשנים 1939-1933 עלו לארץ-ישראל כשישים אלף יהודים מהארצות הדוברות גרמנית - גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. באותה עת חיו בגרמניה לבדה כחצי מיליון יהודים. התנאים בארץ-ישראל היו שונים תכלית השוני מן התנאים שבהם חיו יהודי מרכז אירופה בארצותיהם. רובם ככולם לא עבדו עבודה גופנית כלשהי, ואיש מהם לא היה חקלאי. הם הצטיינו בכושר ארגון, במשמעת עבודה ובחוש סדר, אבל הלשון העברית לא הייתה שגורה בפיהם והם התקשו לסגלה לעצמם. בלי שליטה בעברית נבצר מהם לעמוד בבחינות ההסמכה-מחדש שנדרשו לעבור כדי להיקלט במקצועות החופשיים ובמבחן העשייה היום-יומית בעולם העסקים - ניהול תכתובת ומשא ומתן.אין תימה אפוא שכעשרים וחמישה אחוז מן העולים מגרמניה פנו למקצוע המועדף על ידי ההסתדרות הציונית - חקלאות בארץ-ישראל - והקימו יישובים חקלאיים למופת.                               

המנהיגות הציונית נחלצה לעזרתם של העולים מגרמניה, והקונגרס הציוני השמונה-עשרה, שהתקיים ב-1933, החליט להקים קרן מיוחדת לקליטתם. בקליטה בפועל בלטו יוצאי גרמניה כמו הד"ר ארתור רופין, שהיה ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בארץ, והד"ר לודוויג פינר, ששימש ראש המחלקה להתיישבות המעמד הבינוני.

רובינזונים בארץ-ישראל

תנאי החיים של מייסדי כפר שמריהו בימיהם הראשונים בתור חקלאים, היו דומים לתיאורים הספרותיים המצויים בספר "משפחת רובינזון השווייצית". בני משפחות עירוניות מן המעמד הבינוני במרכז אירופה לובשים בגדי חקי ונועלים נעליים גבוהות ויוצאים לנכש את נחלתם הקטנה, לנכש ממנה עשבים שוטים, קוצים וחרולים, ולפתח גינת ירק, לול ורפת. וכך סיפר אחד המייסדים על עבודתם באותם ימים: מדי בוקר בשעה 6:30 היינו צועדים יחד לעבודה (מי חלם אז על "אגד"?) במקום אשר זכה רק בפברואר 1937 לשם משלו, שקשה היה לנו לבטא נכון. שם חיכה לנו מנהל העבודה ברוך מרשפון, שהיה משגיח עלינו כשהוא רכוב על חמורו קטום האוזן. באחד מחמשת הלולים שהיו אז בשלבי בנייה בצד המערבי של הכפר, היינו מתאספים בהפסקות הבוקר והצהריים, והפסקות האוכל הללו נוצלו לוויכוחים ולדיונים על בניין הכפר ועל היחסים עם רסקו.

הוסיפה רות שיינהולץ, אחת המייסדות:

בכל בוקר היינו מצטיידים בכלי עבודה, טוריה וסל מזונות, וצועדים לעבר אדמתנו. בגדי עבודה הבאנו אתנו במזוודותינו מגרמניה. היינו עובדים בהתלהבות, מסלקים את עשבי הבר, את הקוצים ואת הדרדרים, שהיו כאן בשפע, וקוברים אותם בתעלות שחפרנו, מהן בעומק מטר וחצי. בשנים הראשונות עבדנו שש-עשרה שעות ביממה. מנוחת הצהריים, שהעברנו בצל המחסן או הלול, הייתה קצרה ביותר, שכן הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. ב-1938 בנינו את הלול, קיבלנו פרגיות ונכנסנו לביתנו שבנייתו נשלמה, סוף-סוף. במשך הזמן הרחבנו את הלול, הקימונו רפת גדולה ובה גידלנו ארבעה-עשר ראש בקר.                                                               

בננו היה לנו לעזר רב, אך הפליא לעשות סבנו פרופסור שיינהולץ, שהצטרף אלינו בגיל שבעים וחמש ועבד לצדנו בשנותיו האחרונות. הכל עשה בשמחה, בחוש הומור וברוח טובה. כפעם בפעם היינו שוחטים עגל, שחיטה כשרה, כמובן, ומוכרים את בשרו לאנשי הכפר. בעלי הלולים בכפר רכשו את התערובת לאפרוחים ולפרגיות מן המחסן שהיה בלול הזמני של משפחת דוברצ'נסקי. את התערובת היו מכינים בידיים, כי מכונות עדיין לא היו לנו. במחסן זה עבד בעלי, הד"ר שיינהולץ, תמורת עשרים וחמישה גרוש ליום, והיינו מאושרים בחלקנו.                                                           

ב-24 ביוני 2002 חגגה רות שיינהולץ את יום הולדתה המאה בחברת ידידיה הרבים.   

חנה פולוילר חוותה אותן חוויות בגרסה אישית משלה, וכך סיפרה:

קמתי בכל בוקר בשעה 6:00 והלכתי לעבוד בלולים של רסקו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. גידלנו אפרוחים שרבים מהם מתו בתקופה הראשונה עד שלמדנו להיות לולנים. כמו נשים אחרות מן המייסדות עבדתי גם אני בעבודות מזדמנות, בתור כובסת ועובדת משק-בית, בנוסף לעבודה בלול. כל גרוש היה משמעותי.                                                                                

מראה הכפר היה שמם למדי - מבנים בודדים על אדמת חול וטרשים, ללא ירק ונוי. אבל לא פחדנו ולא נעלנו דלתות בלילה. לביתנו שהכיל שני חדרים עברנו ב-1 בנובמבר 1937 ובדצמבר נולד בננו גד. כעבור שנתיים נולדה הבת מרים. לא הייתה הסקה בחורף והילדים גדלו בקור ובצפיפות, שגדלה לאחר שהשכרנו אחד משני החדרים. רווח לנו מעט כשהוספנו חדר לביתנו, אבל בינתיים הצטרפו אלינו חמותי ואמי.                                             

בחורף היה השטח כולו מכוסה בוץ והטיפול במשק, שכלל אלף וחמש מאות תרנגולות, נעשה כולו תוך דריכה בבוץ. הבוץ ליווה אותנו בכל אשר פנינו, שכן כדי להגיע ל"טיפת חלב" שבהרצליה נאלצנו ללכת ברגל. את שני הילדים היינו מסיעים לשם בעגלה אחת. אוטובוס קישר את אזור ג עם הרצליה בשעה 8:00 בבוקר וב-12:00 בצהריים. תושבי הכפר שידם השיגה - וכחם עמד להם - לצאת לבילוי בסופי שבוע, היו יוצאים ברגל להרצליה.                                                                                            

דורה פרידמן סיפרה ששכר העבודה המקובל בעת ההיא עמד על עשרים-שלושים גרוש ליום, וזה היה שכרם של ראשוני המתיישבים בכפר שעסקו בעבודות חוץ לצד הקמת משקיהם, שעדיין לא פרנסו את בעליהם. "רוב עובדי החוץ היו גברים. רוב הנשים עסקו בגידול עופות," סיפרה דורה פרידמן. "זו לא הייתה עבודה נעימה ביותר, משום שהיא כללה את ניקוי הלולים פעמים ביום, למניעת מחלות. תמותת העופות הייתה גבוהה. לעיתים מתו מחציתן ממזיק הקוקסידיוסיס שגרם שלשולים."                   

עבודה נעימה יותר הייתה צביעת עמודי הגדר שהוקמה מסביב לכפר. "נהנינו מהטיול סביב הכפר," סיפרה דורה. "התבדחנו וגם התבטלנו מעט."

חנות ניידת

חנה היילברונר מצאה דרך משלה להשלמת הכנסה. היא שיווקה את תנובת המשק המשפחתי מחוץ לכפר, וכך סיפרה כעבור שנים:

מחוסר אמצעים נאלצנו לצבור חוב במכולת של הרמן עד ששחטנו פרה ומכרנו את בשרה. הייתי נוסעת לתל-אביב ובידי מזוודות מלאות נתחי בשר, ושעות רבות הסתובבתי בין מכרים ומסעדות ומכרתי ישירות את תוצרתנו. לפעמים הייתי קוטפת פרחי בר ב"באסה" ומוכרת אותם בעיר. פעם אחת נסעתי עם בעלי ועם בני הזוג קלימן למכור כרובית בתל-אביב. בתום יום של מסחר מוצלח החלטנו להישאר בתל-אביב ולבלות בנעימים. שטנו בסירה בירקון, אכלנו במסעדה ביפו, ביקרנו בקולנוע ולנו בבית מלון. את הרעיון הגה בעלי, שאהב "לעשות חיים", בייחוד לאחר ימי מחסור ועבודה קשה.

לסיפוריהן האישיים של נשים מן המייסדות נוסיף את סיפורו האישי של פריץ מוסברג:

בראשונה ביקרנו, אישתי ואני, בארץ-ישראל ב-1935 בתור תיירים. בגרמניה עסקנו בייצור חולצות. קיווינו להשתלב בעולם העסקים בארץ-ישראל לאחר שנעלה אליה כדי להשתקע בה, אבל מצב העסקים לא היה מעודד. התלבטנו עד שהחלטנו לנסות את מזלנו בחקלאות ובביקורנו השני, ב-1936, רכשנו מחברת רסקו משק בכפר שהיה עתיד לקום ליד הרצליה ושעדיין לא היה לו שם.                                                                    

בסיורי הראשון בשטח בלוויית מדריך מטעם רסקו ראיתי רק שני שבילי כורכר, שלימים היו לרחובות החורש והזורע. רסקו הכשירה דרך חיבור לאזור ג שבהרצליה. באחד השבילים הוצגו שני לולים לדוגמה. במערב, שהיה לימים נוף ים, נראו אוהלי בדווים במזרח - אדמת בור.                            

עלינו ארצה ב-1937 בתור עולים "קפיטליסטים" בעלי הון של אלף לירות סטרלינג. נחשבנו "מיוחסים", "פולזידלר", כלומר מתיישבים בעלי משק מורחב, להבדיל מבעלי משק עזר שנקראו "סמואלזידלר" על שם קרן סמואל. היו גם מתיישבים שלא רכשו משק כלשהו והסתפקו בבית מגורים. עד שנבנה ביתנו גרנו ליד בית הספר "ברנדיס" שבאזור ג.                           

עם המייסדים של כפר שמריהו היו בעלי מקצוע מגוונים: הנס ויסברון נרשם בתור נגר, אלפרד פרידמן - מסגר, וילי כהן - פקיד, ואברהם מונט - אינסטלאטור (שרברב).   

שרברב בעל ידי זהב

את סיפורו של השרברב אברהם מונט נביא מפיו:

עליתי ארצה עם אישתי ב-1936 בסרטיפיקט של חלוץ מטעם תנועת "הבונים". תחילה הצטרפנו לקיבוץ רמת הכובש, אבל כעבור זמן קצר שמעתי מפי זיגפריד הירש, מנהל מחלקה בחברת רסקו, שמחפשים בעלי מלאכה המוכנים להתיישב בכפר ליד הרצליה ולקבל משק עזר קטן. הגשתי בקשה לוועד הכפר ונתקבלתי מיד. קיבלתי הלוואה בסך מאה לא"י מקרן סמואל. דונם קרקע עלה בזמנו חמישים לא"י. את יתר הכסף שנדרש למעמד של "סמואלזידלר" שלחו לי הורי מגרמניה.                                       

תחילה הייתה לי עבודה "מעל הראש". הנחתי קווי מים בכפר וחיברתי אותם לקו המים שהגיע מאזור ג. כדי לספק למתיישבים הראשונים מים בעת תקלות או הפסקת זרם בקו המים הראשי, בניתי מגדל מים ארעי שהיה מורכב מפיגום עץ שעליו שמתי חביות מלאות מים. מים אלה שימשו גם ליציקת בטון בעת בניית הבתים. כמו כן הנחתי את כל צינורות המים למשקי המתיישבים ולבתיהם. כל עבודות האינסטלציה בכפר היו בזמנו באחריותי הבלעדית. שימשתי מעין "דוקטור לענייני מים והשקיה". לא אחת נסתמו ממטרות ונקראתי להחזירן לפעולה. רוב המתיישבים הראשונים לא היו חקלאים והיו להם "שתי ידיים שמאליות".                                      

האגודה החקלאית שהוקמה בכפר פינתה לי פינה במחסן שלה, בתור בית מלאכה ארעי, עד שבניתי בית מלאכה משלי בחצר משקי. בבית המלאכה הזה הצבתי מכשירי עזר לשרברבות ולפחחות שייבאתי ב"ליפט" מגרמניה. כלי הרכב וההובלה שלי היה אופנוע "סנבים" משומש ומגושם שרכשתי לי וחיברתי אליו עגלה קטנה. בעת צורך שימש האופנוע גם בתור טרקטור לגרירת מחרשה. זה היה פטנט מקורי שלי, כמו הפטנט שרשמתי לזכותי - כיצד לייצר חמאה מחלב. זה היה זמן רב לפני שמפעל "טנא-נגה" החל לעבד חלב בכפר שמריהו.                                                                   

ניצלתי את מיומנותי המקצועית ובניתי שירותים צמודים לביתי, במקום השירותים הפרימיטיביים בחצר. כמו כן התקנתי בור סופג ששירת אותי בנאמנות שנים רבות. באחד הימים סיירו הד"ר לנדסברג והד"ר פינר במשקי ובביתי והתפעלו מן החידושים שלי.      

יציאה לנופש

בקיץ 1939 החליטה משפחת שיינהולץ שעליה לצאת לנופש כי להחליף כוח אחרי יותר משנה של עבודה מפרכת בשדה, בלול וברפת. ידם לא השיגה לצאת יחד לנופש ומובן שלא עלה על הדעת בילוי בפנסיון או בבית מלון. הם הסתפקו אפוא בעצם היציאה אל מחוץ לכפר לימים מספר, תחילה רות, אחר-כך בעלה. רות הוזמנה להתארח אצל משפחתו של הד"ר שפיר, שעבד בזמנו בבניין ושהתגורר באזור ג הסמוך קודם שהתיישב בכפר שמריהו. הד"ר שפיר ויתר על מקומו בחדר השינה המשפחתי, כדי שרות שיינהולץ תלון שם עם אישתו. הוא ישן על מיטה מתקפלת במטבח הקטן. ביום היציאה לנופש של רות שיינהולץ רתם הד"ר מקס שיינהולץ את חמורו לעגלה, העמיס עליה את כלי המיטה של רות, והשניים יצאו לדרך כשהם יושבים על המזרן.                                                                      

"פנינו לעבר אזור ג, וביציאה מהכפר ציפתה לנו הפתעה," סיפרה רות שיינהולץ. "ליד משרד הקואופרטיב עמדו כל חברי ההנהלה וידידים אחרים, ופצחו בשיר פרדה גרמני פופולרי. ואילו מילות השיר בתרגום חופשי: 'אני יוצאת לחופשה, לא לעד/ואתה, חביבי, תישאר פה לבד...'"

מזיכרונותיו של רופא כפרי

החלוציות לא הייתה מוגבלת לעבודת האדמה בלבד. הד"ר ארנסט מילר, לדוגמה, שהיה הרופא הראשון בכפר שמריהו, ביטא את הרוח החלוצית בהשתקעו ביישוב קטן, המרוחק מבית חולים ואף ממרכז רב אוכלוסים המאפשר לבסס פרקטיקה פרטית ראויה לשמה. הד"ר מילר פעל ברוחה של שבועת היפוקרטס: "לעזור לחולה ללא הבדל מעמד ודרגה..." כשהשתקע בכפר שמריהו, שירת גם את התושבים המקומיים וגם את שכניהם, יהודים וערבים, בני כל המעמדות - אפנדים ופלאחים ובדווים כאחד. מזיכרונותיו של הד"ר מילר, שהעלה על הכתב פכים קטנים מתחום הרפואה מתקופת הבראשית של כפר שמריהו, אפשר ללמוד הרבה על תנאי החיים באותה העת. תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה באותם ימים, ועל רכב פרטי אפשר היה רק לחלום, וכך נעשו אפוא ביקורי הבית ברגל. המחלות היו רק מקצת הסיבות להזעקתו של רופא, שכן תנאי החיים במקום גרמו אף הם לצורך להזדקק לשירותיו - לדוגמה, כשעקרב הכיש מישהו והוא נזקק לעזרה רפואית.                                                    

האוכלוסייה הערבית, למשל, נזקקה לטיפולים מיוחדים. בערב גשום אחד הופיעו בכפר כעשרים פרשים ערבים רכובים על סוסים, גמלים ואתונות, ואליהם נלוו נשותיהם וילדיהם. במרכז השיירה הייתה אישה שאחזוה צירי לידה והיא התפתלה בייסורים. היולדת הורדה מעל הגמל והובלה לתוך ביתו של הרופא, שבאותה שעה מילא את חלל ריחו של המרק לשבת שהתבשל על פרימוס. בדיקה קצרה העלתה שדרושה כאן לידת מלקחיים שיש לעשותה בהרדמה. אחד הפרשים הערבים נשלח אפוא להזעיק עוד שני רופאים תושבי כפר שמריהו: הד"ר מקס שיינהולץ, שנתבקש לסייע לד"ר מילר בתור מיילד, והד"ר פיליפ רוס, שהופקד על ההרדמה. ואכן הלידה עברה בשלום והערבים שבו לביתם עם היולדת ותינוקה, שמחים וטובי-לב.                                                                                      

בשבועות הבאים נראו שיירות של ערבים פוקדות את ביתו של הרופא מכפר שמריהו - אלו היו קרוביה של היולדת, שהביאו לו תרנגולי הודו, אבטיחים וירקות, לאות הוקרה על שירותו המסור.                                         

זו לא הייתה הפעם היחידה שהד"ר מילר הסתייע בד"ר שיינהולץ. באחד הימים היה צריך לנתח את התוספתן של הנס היילברונר. הניתוח נעשה על שולחן המטבח בבית היילברונר, והד"ר שיינהולץ שימש בו בתור מנתח, והד"ר רוס - המרדים. חנה היילברונר שימשה אחות מרדימה והניחה את מסכת ההרדמה על פניו של בעלה המנותח. הד"ר שיינהולץ, שנהג לסייע לד"ר מילר במקרים קשים, היה בגרמניה רופא ילדים. לאחר שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה ואסרו על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים רבים, לרבות רפואה, הבין מקס שיינהולץ שעליו למצוא מקלט בארץ אחרת. מאחר שלא היה ציוני ומכיוון שכמעט כל שערי העולם היו נעולים בפני יהודים בעת ההיא, ראה הד"ר שיינהולץ בארץ-ישראל מקלט ולא ארץ מולדת עתיקה-חדשה ("אלטנוילנד"). אחיו, שהקדים ועלה לארץ-ישראל ב-1934, הוא שיעץ לו לעלות לארץ.

גם משפחתה של רות אישתו לא הייתה ציונית. אחיה של רות היגר לצרפת לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, אבל פתח הצלה זה נחסם בפני בני הזוג שיינהולץ, שהתמהמהו בגרמניה עד 1937. מאחר שרות אהבה לעסוק במלאכת השתילה והגינון – מקצוע שלמדה במשך שנתיים בעיר מגוריה דיסלדורף – היא לא התקשתה להיענות להצעה של גיסה, כי הוא ירכוש בשבילם חלקת אדמה בכפר חקלאי בכסף שיעבירו לארץ-ישראל באמצעות משרד ההעברה, לאחר שנשלח לבני הזוג עלונים על תוכניות התיישבות בנהריה ובכפר שמריהו, ורות בחרה בכפר שמריהו, קנה הגיס מחברת רסקו בכספו של הזוג חלקה ביישוב זה.

עם עלותם לארץ שכרו תחילה מקס ורות שיינהולץ בית באזור ג והתגוררו בו עם משפחת מנדלסון ומשפחת קלימן, שנמנו אף הן עם מייסדי כפר שמריהו. באותה שנה נסע אחיו של מקס לגרמניה והביא משם את אביהם ושיכנו בביתו שבתל-אביב במשך כחצי שנה, עד שנבנה בית שיינהולץ בכפר שמריהו.                                                                             

בחודשי המגורים באזור ג היו בני הזוג שיינהולץ הולכים ברגל בוקר-בוקר לנקודת היישוב הנבנית והולכת כדי להשתתף במלאכת הבנייה. "היינו לוקחים איתנו כיכר לחם, בקבוק מים וקופסת סרדינים, מייצרים בלוקים ורעפים ועובדים ב'סולל בונה' בבניית בתי הכפר," סיפרה רות שיינהולץ כעבור שנים. בנם של בני הזוג, ולטר, שהיה בן ארבע-עשרה, עבד שכם אחת איתם, במלוא המרץ. בלילות היה משקה את חלקת המשק שלהם. בית שיינהולץ כלל שני חדרי שינה, האחד להורים והאחר לבן ולסבא. חדר שלישי נועד לשמש מרפאה, אבל הד"ר שיינהולץ התקשה לקבל רישיון עבודה במקצועו בארץ-ישראל, ורק כעבור שלוש שנים עלה בידו להשיגו. בפרק הזמן הזה עבד רופא הילדים בעיקר ברפת, בגינת הירק ובמטע הפרי, וגם אחר-כך הוסיף לעבוד במשק, שכן רפואת הילדים לא סיפקה לו מיד פרנסה מספקת. אביו, שהתגורר בבית הזוג, היה מנפנף בדגל לבן כל אימת שמטופל היה בא לקבל טיפול, והרופא היה חדל לטפל במשק, רוחץ את ידיו היטב-היטב, לובש חלוק לבן ונכנס לחדר המרפאה.                     

"רוב הפציינטים היו ערבים מהכפרים השכנים," סיפרה רות. "הם היו באים עם גמלים שסלים מתנדנדים על צלעותיהם. בסלים היו נושאים את ילדיהם החולים, ואת הגמלים היו מעמידים על הברכיים ליד הדלת הקדמית של הבית."                                                                                             

לאחר שהעיסוק במקצועו קיבל תנופה וידיו של הד"ר שיינהולץ מלאו עבודה, עבדו רות והבן ולטר בלול, שבו גידלו אלף אפרוחים, וברפת, שהגיעה במרוצת הזמן לארבעה-עשר ראש בקר, בהם שש פרות חולבות. את העגלים שהמליטו הפרות היו מוכרים ואילו העגלות צורפו לעדר. כשפרצה מלחמת העצמאות בשלהי 1947 והבן ולטר גויס לצבא, טיפלה רות ברפת לבדה, כשהיא מסתייעת בפועל שכיר.                                       

כדי לשרת את מטופליו ביתר יעילות, רכש הד"ר מקס שיינהולץ עגלה דו-אופנית וחמור. כעבור שנים שיפר את אמצעי התחבורה שלו והשתמש בעגלה בעלת ארבעה אופנים, רתומה לסוס.                                         

הרופא השלישי בקרב ראשוני כפר שמריהו היה הד"ר פיליפ רוס, רופא אף אוזן וגרון שהיה אף הוא מיוצאי דיסלדורף. גם לד"ר רוס הייתה עגלה דו-אופנית רתומה לחמור, ואחת ליומיים היה מעמיס עליה את כיסא הבדיקה שלו ונוסע להרצליה, שלא היה בה רופא אף אוזן וגרון. הוא שכר דירה קטנה, שאותה חלק עם רופא כללי, ושם היה מטפל בחולים מהרצליה ומן הסביבה.

שמריהו לוין

כשניגשה חברת רסקו להקים את היישוב החדש בעבור העולים החדשים יוצאי גרמניה, בני המעמד הבינוני, נקרא היישוב המתוכנן בשם הזמני "מושבת רסקו בהרצליה". מדוע הוחלט לקרוא ליישוב, שנועד לעולים חדשים מגרמניה, שלא כולם היו ציונים, על שמו של מנהיג ציוני יליד רוסיה? קורות חייו - ומפעל חייו - של שמריהו לוין מספקים את התשובה לשאלה זו.                                                                                           

שמריהו לוין נולד ב-1867 בביילורוסיה. בילדותו קיבל שמריהו חינוך תורני, ובנעוריו נמנה עם תלמידיו של אחד העם. את לימודיו האקדמאיים הוא עשה באוניברסיטת קניגסברג ובאוניברסיטת ברלין, ושם קיבל את התואר דוקטור לפילוסופיה. בהיותו בן עשרים ושתים ייסד שמריהו לוין, יחד עם לואי מוצקין, חיים ויצמן ואחרים, את "האגודה המדעית של הסטודנטים היהודים-הרוסים". ב-1906 נבחר לוין, יחד עם ארבעה ציונים אחרים, מטעם "הרשימה היהודית הלאומית", לבית המחוקקים הרוסי, ה"דומה", ולאחר פיזור הפרלמנט בפקודת הצאר רדף אותו המשטר והוא נאלץ לעזוב את רוסיה. ב-1908 השתקע לוין בברלין.                                                   

מצעירותו היה לוין דובר חשוב של התנועה הציונית, וכשנדונה "תוכנית אוגנדה" שהציע הרצל להסתדרות הציונית, נמנה האיש עם מתנגדיה הנמרצים. הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונים העבריים ובעיתונים היידיים. בברלין היה לוין מקורב לאינטלקטואלים יהודים וכמובן - לתנועה הציונית בגרמניה. כמי שינק מן התרבות היהודית, הרוסית, הגרמנית, האנגלית והאמריקאית, הוא נעשה חוליית גישור רוחנית בין יהדות המערב ובין יהדות מזרח אירופה.                                                                           

על אותה תקופה סיפר הד"ר ארנסט מילר את הדברים האלה:   

כשלמדתי רפואה באוניברסיטת היידלברג, הייתי מקורב לאגודת הסטודנטים היהודים בעיר זו. הסטודנט למשפטים נחום גולדמן קירב אותנו לרעיון הציוני. באחד הימים הכריזו מודעות על הרצאה שיישא שמריהו לוין. הנושא: "הרנסאנס (התחייה) של היהדות! השפה העברית חיה וקיימת!" ה"יהודים בני דת משה" בעיר רטנו: "אנחנו גרמנים. רעיונותיכם אינם מעניינים אותנו!" מאחר שהם החרימו את ההרצאה, היא עברה ללא הפרעות. לוין - גבה קומה, תמיר, בעל פנים חטובות וחזות אצילית - כבש את לב מאזיניו בהסבירו כי העם היהודי המפוזר ברחבי העולם זקוק לשפה משותפת. על כן יש להנהיג את השפה העברית במוסדות החינוך היהודיים. כעבור עשרות שנים מצאנו בארץ-ישראל מקלט מן השואה שהתרגשה על יהדות אירופה, והיינו גאים להתגורר בכפר עברי הנושא את שמו של אחד מלוחמיה הדגולים של התחייה היהודית.

מ-1911 היה לוין חבר ההנהלה הציונית; בשנים 1913-1912 שהה בארץ-ישראל ופעל להשלטת הלשון העברית בתור שפת לימוד. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה לוין בארצות-הברית שבה ניהל מערכת הסברה ציונית, ויחד עם השופט לואי ברנדיס גייס סיוע כספי ניכר ליישוב היהודי הסובל בארץ-ישראל. בין היתר הוא אסף תרומות נכבדות למען הטכניון העברי בחיפה, שהוא נמנה עם יוזמיו ושיהודים גרמנים מילאו תפקיד מרכזי בהקמתו.                                                                            

ב-1924 עלה שמריהו לוין לארץ-ישראל וממנה הרבה לצאת למקומות שונים בשליחות התנועה הציונית.                                                            

שמריהו לוין הלך לעולמו ב-1935. כשהוקם כפר שמריהו, שנה אחת אחרי מותו, הציע ידידו הקרוב, הד"ר אברהם לנדסברג, מנהל חברת רסקו, לקרוא את היישוב הראשון שהקימה החברה על שמו של שמריהו לוין, והצעתו נתקבלה בחום.

הד"ר אברהם לנדסברג עלה מגרמניה לארץ-ישראל בשנת 1932, קודם שאדוךף היטלר עלה לשלטון. לנדסברג היה ציוני ותיק, וביתו בווסיבדן היה בית-ועד למנהיגים ציונים. כשהחלה העלייה החמישית, בראשית שנות השלושים, הקימה המחלקה ליישוב יהודי גרמניה בסוכנות היהודית את חברת רסקו, שעם אנשי הוועד המנהל שלה נכללו אישים חשובים מן התנועה הציונית. הד"ר אברהם לנדסברג כיהן כמנהל בפועל, והוא והד"ר פורדר בחרו בקפידה את המועמדים שנראו להם מתאימים להתיישב בכפר הראשון של אנשי המעמד הבינוני בארץ-ישראל - הלוא הוא כפר שמריהו.

הנציב העליון חולק כבוד

כשהוחלט לקרוא ליישוב החדש על שמו של שמריהו לוין, הודיע סר ארתור ווקופ, הנציב העליון הרביעי של ממשלת המנדט הבריטית בארץ-ישראל, שהוא תורם אלף לא"י לנטיעת גן ביישוב של שם ידידו הטוב שמריהו לוין, ומנהלי רסקו העמידו לרשות הגן שנים-עשר דונם על גבעת הכורכר. בתרומתו של ברוך לוין, אחיו של שמריהו לוין, וביוזמת חבריו של המנוח בצמרת הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ורסקו, הוחלט להקים בית עם על שם שמריהו לוין, שבו תתרכז הפעילות החברתית של היישוב ובו יוקם מוזיאון שיציג את עזבונו של לוין. הקומה השנייה נועדה לשמש בית הארחה למנהיגים ציוניים מאירופה שיבקרו בכפר. מלחמת העולם השנייה סתמה את הגולל על חלק זה של התוכנית.                                                   

במשך שנים שימש הבית למטרות מגוונות: בית עם, בית כנסת, ספרייה, גן ילדים ועוד. בתחילת המאה העשרים ואחת היה בית לוין למשכנה של המועצה המקומית.